פוסטים

הולך לקבל החזר כספי מחברת האוטובוסים

באוטובוסים של חברת "מטרופולין" אני נוסע בשביל הטכנולוגיה. אני אוהב לעלות בדלת האחורית ותקף את הרב קו באוטומט. אחרי הנסיעה אני הולך למכונת ההטענה לבדוק שאין חיוב שגוי. אם יש הטכנולוגיה כבר לא שווה הרבה, ואני מגיש בקשה לקבלת ההחזר דרך האתר. לשמחתי, יש לי תחנת "על הקו" שלהם קרוב לבית. גם מחברת "קווים" קיבלתי זיכוי לאחרונה על חוזה שלא השתמשתי בו. פה העניין יותר מסובך: קיבלתי תשובה מהירה על הפנייה שלי שבה ביקשתי שיבטלו את חיוב כרטיס האשראי. כתבו לי שלא יכולים לבטל ושלחו שובר בדואר אלקטרוני, אותו עליי להדפיס ולבוא לתחנת שירות של "קווים" בלבד. ואין לי תחנות כאלה ליד הבית במרחק הליכה. הפעם אני לא חושב על תביעה כמו בפעם ההיא עם "אגד", המקרה שבו הגעתי למסקנה שאין סיכוי שאזכה בתביעה בין היתר כי השתמשתי יום אחד בחופשי יומי, והמקום בו תחנת השירות ממוקמת נמצאת באזור המכוסה על ידי החוזה. חששתי גם משאלות כמו "איזו בעיה יש לך ללכת 30 דקות?". אז החלטתי לשלוח פקס בלבן על גבי שחור ובו לכתוב להם כי זוהי השפלת לקוח משום שאני מנסה בכל דרך להשיג את הז…

סוגרים לי את הקפה

ידעתי כבר מזמן שהסוף הולך להגיע עוד הרבה לפני שהגיע ההודעה כי הקפה עומד להיסגר. ההודעה פורסמה בעמוד הראשי, שמספר חדשים לא עודכן. לכבוד סגירת הקפה, ראיתי בקהילת "אקטואליה" שחבר בקהילהן כתב פוסט שכותרתו היא "חלאות לעולם יישארו חלאות". הוא כתב בין היתר שציפה לכמה מלים של צער ותודה לגולשים ששמרו את האתר חי ובועט, אבל אני מאמין שהגולשים הם אלה שצריכים להודות להנהלת האתר על כך שהעניקה לנו פלטפורמה לכתיבת תוכן. אבל החלטתי להעניק לו כוכב ירוק - גרסת הקפה ללייק - כי אני לא זוכר שקיבלתי מילה טובה ממנהלת התמיכה באתר על תרומתי בנושא התמיכה הטכנית. נזכרתי בפעם ההיא שנתתי עצה למשתמשי הלינוקס איך להוריד את גופן arial, וכך לראות יותר טוב את תוכן האתר בפיירפוקס. אבל איזו תגובה קיבלתי? אצטט: איזו בעיה ישנה בפיירפוקס עם גופן Arial ?
מה זה? זה יחס זה?אז היא כותבת שהיא לא תומכת בלינוקס? אני נותן טיפים איך להפוך את האתר ליותר ידידותי גם ללינוקס.
לשמחתי יש גם אחרים שמודים לי על העצה הטובה שנתתי. חבל רק שעל התגובה שבה כתבתי שיש להודות לי זכיתי בהתעלמות.
לא זוכר גם מילה טובה על כך שהסברתי פחות א…

הצטננות

שונא לדבר בטלפון ולהישמע מצונן לצד השני.
אני לא רוצה שיתעניינו אם אני מצונן, ולא צריך שיגידו לי בסוף “תרגיש טוב”.
אם אני באמת מצונן, ומצפה לטלפון אני משאיר הודעה כזאת:
“שלום, אני מצונן ולא רוצה לדבר על זה,
אז אני לא עונה לטלפון.
נא לא להשאיר הודעה”.
כל מה שאני רוצה זה שהיום הזה יעבור
כך שהכי טוב זה לדלג על המקלחת
וללכת לישון כבר ב-7 בערב.
כמה שעות ואתעורר ולא ארגיש
שאני בכלל לא מרגיש טוב.
דברים לא עובדים ככה
ולחלומות יש לוגיקה משלהם
והיא אינה ברורה לי.
אני מתעורר עייף וחש כי החלום
מתערבב לי במציאות.
לא פשוט ברור שאני הולך לישון בשביל שלא
אהיה עייף.
בסוף אני מצליח.

משפחה בוואטסאפ

תמונה
משפחה בוואטסאפ
משפחה בפייסבוק
עוד לא הצטרפתי לוואטסאפ,
וגם מפייסבוק בחרתי להתנתק.
חבל שהזכויות לא להשתמש בטכנולוגיות האלה
איננה מובנת מאליה כשיש משפחה.
יודעים מה?
עוד לא גיניתי את ג’ים מוריסון על הביוגרפיה שיצר לעצמו.
אני עדיין נהנה מהשיר הזה:כי, בעצם, למה שלא אהיה פשוט חופשי.
למה צריך לשאול אותי גם שאלות כמו “מה זה מפריע לך?”?
וואלה, טוב שאין אף גורם להגיש לו טופס בקשה לאישור סגירת פייסבוק עם השאלה “מה זה מפריע לך?”.
חבל שכשיש משפחה לא פשוט ברור שמותר גם לא ללכת בעדר ולהשתמש בוואטסאפ ופייסבוק.

צבע אדום במקום

שוב מגיע חג החנוכה.
עבור מי שכבר סיים י"ב החג הוא כבר לא חופש מהלימודים. אני מבין לקראת החג הזה ממה שווה להיות מנותק כשאני שוב קורא טור של אימא שלוקחת את הילדים שלה לפסטיגל, ולא נהנית ממנו כי בסה"כ לקחת ילדים לפסטיגל זו הקרבה. ואני לא אספר מי זאת1 רק אגיד שתענוג גדול לראות שהטוקבקים לכתבה - וגם לגופה של הכותבת - עוד לא התפרסמו.
חגיגה של הוצאות על כרטיסים ועוד כל מיני חרטבונות שמציעים לילדים בשביל שינג’סו להורים שיקנו להם. וזה עוד אחרי שמצאו סוף סוף חניה.
אולי בעצם עדיף להתגורר בעוטף עזה?
כי לצד הטור על התענוג המפוקפק שקוראים לו פסטיגל אני קורא גם על שיגור של רקטה מעזה. וגם את הספר “שבט”(Tribe) של סבסטיאן יונגר קראתי פעם. בספר, המחבר מתאר את זוועות המלחמה, אך הספר אינו אנטי מלחמתי. הוא מספר שם על הדברים הנוראיים המתרחשים דווקא בעתות רגיעה. כמו החרדה שמתפרצת פתאום כשהכל נראה רגוע.
נרה שזורמים יותר טוב כשרצים לממ"ד או למקלט או לתפוס מחסה מאשר כשנוסעים למופע של חג החנוכה עם הילדים. עוד לא שמעתי שמחפשים חניה בדרך למקלט או שמישהו עומד ומוכר צעצועים וממתקים “שווים” בכניסה לשם.

בצער רב וביגון קודר

תמונה
הריני מודיע בזאת כי הסרתי פוסט נבזי מהבלוג שלי.
נראה לי שכבר השגתי מה שרציתי, או ליתר דיוק לא אקבל משהו שאני לא מעוניין בו. כתבתי אותו אחרי שראיתי סרטון על עבודה בתנאים קשים בלי חופשה ובלי שכר. ועדיין חוקי להעסיק ככה עובדות גם במדינות המפותחות ביותר.
וגם קראתי את “זה” של סטיבן קינג עם דמות אחת שהסופר נתן לה שם משפחה שבו מופיע העיצור ב’ דגושה בשווא ואחריו העציור פ’ דגושה וגם הוא בשווא. והייתה לו גם אימא שקראו לה סוניה, מגוננת כזאת, ששמרה עליו טוב טוב שלא יהיה בין המקובלים של בית הספר. והקשר לסרטון? המשרה שהסרטון מדבר עליה קרויה “להיות אימא”.
אז היו לי דעות אחרות על הסרטון הזה, ובטח אחרי אירוע עם המשפחה שאחריו הוספתי סיפור ב"פייסבוק" שבו כתבתי שהאגו דיבר מתוכי ואני לא מתחרט על כך. לא במקרה שמתי אותו בין ראש השנה ליום כיפור.
אז רציתי להעביר בדרכים שונות את המסר שלי שאני לא רוצה להיות בגילי איזו גרסה של אדי קספברק. ניסיתי על ידי סרטון מ"סיינפלד" שבו אימא ואבא קוסטנזה מרתקים את הבן ג’ורג’. אבל ראיתי שזה הצחיק את אימא שלי, ולא שמתי את הקישור בשביל להצחיק את אימא. ממש לא…

בלוג כותבים בטאקט

נראה לך?