פוסטים

מציג פוסטים מתאריך 2016

בחזרה ל-GOPHER

תמונה
הטכנולוגיה המתקדמת מביאה איתה מטרדים לא קטנים. על צרות גדולות באמת לא בא לי לכתוב, אז אכתוב על גלישה באינטרנט במקום. אני כבר לא נהנה מגלישה באינטרנט. אם יש איזה סרטון שלא מתנגן כי הגרסה של התוסף ישנה מדי אני פשוט שמח כי חלק גדול מהם מתנגנים מיד ומשמיעים רעש. חלק גדול מהסרטונים האלה הם פרסומות. יש גם פרסומות שמתחילות להרעיש כשעוברים עליהן עם סמן העכבר. וגם חלונות קופצים נפתחים כשאני מקיש על קישור. לפעמים דף אינטרנט שצופים בו תופח פתאום, ונוסף לו עוד תוכן באמצע (או פרסומת), ועוד.
בינתיים נזכרתי בכלי אחר לחפש בו תוכן אינטרנטי: Gopher. זו טכנולוגיה ישנה שעוד לא עבר זמנה. אבל אפשר להשתמש בה גם בלי מערכת חלונות. ואם אין גם גרפיקה אפשר ליהנות מיצירות ה-ASCII הישנות והטובות. הנה דוגמה לאחת שיצרתי,כמו את התמונה שבכותרת, עם מחולל שמצאתי בכתובת http://www.glassgiant.com/ascii/


חוץ מזה גם הורדתי כבר כמה מסמכים באמצעות לקוח הגופר. כדאי לעשות זאת בזהירות כי הלקוח מוריד קבצים לתוך התיקייה שממנה הוא הופעל, אלא אם הוחלף שם הקובץ בשדה הקלט. למעשה, הקבצים כדי לפתוח את הקבצים שהורדתי עדיין צריך תוכנית…

תביעה על 10.50 ש"ח

אני, כנראה, הולך להגיש תביעה בבית משפט לתביעות קטנות על סכום כסף קטן יחסית. זו מצווה.
אני לא יודע איזו מצווה זאת מתרי”ג המצוות, אבל זו בטוח מצווה. אני לא מרוצה מהדרך של חברות מסויימות לתת לי שירות ולהחזיר לי כסף כשמגיע לי. נמאס להתווכח עם נציגי שירות שבשלב מסויים בשיחה יגידו לי “אני מנסה לעזור”. רק על ה”מנסה לעזור” הזה מגיעה לכם וואחד תביעה!
אז אני מתכנן תביעה קטנה נגד חברת “אגד” על 10.50 ש”ח. היו לי שני חוזים תקפים ב”רב קו”:
1. חופשי יומי
2. ערך צבורלהרבה משתמשי רב קו מוכרת התופעה הזאת שלמרות ה”חופשי” מחוייב חוזה הערך הצבור. זו טעות, אבל מה עושים כדי לתקן אותה?
פניתי ל”אגד” דרך דף פניות הציבור שלהם, וכתבו לי בתגובה לגשת לתחנת תפעול של רב-קו עם קישור למקום שבו ניתן למצוא הזאת. ליתר דיוק, הקישור הוא לדף הבית שלהם. מצאתי שבשביל לבוא לתחנה כזאת אצטרך אוטובוס. נסיעה לכל כיוון תעלה 5.90 ש”ח ובסה”כ 11.80 ש”ח. כשאני משתמש בערך צבור, זה עולה 9.83 ש”ח.
נסיעה ב-10.50 ש”ח עולה 8.75 ש”ח למשתמשים בערך צבור.
מחישוב פשוט עולה, שאני למעשה מפסיד שקל נוסף כשאני מקבל זיכוי.
לא מקובל עליי שיגידו …

פרדוקסים במתמטיקה

אז היום אני רוצה לדבר על שני פרדוקסים במתמטיקההראשון: הפרדוקס של בריכמה מספרים טבעיים ניתן לתאר על ידי טקסט הבנוי ממאה אותיות בעברית ורווחים?
לדוגמה:
* “שלוש” זה 3.
* “המספר הזוגי בקטן ביותר” זה 2.מספר הטקסטים שניתן לכתוב כך הוא סופי, ובפרט מספר הטקסטים המתארים מספרים טבעיים.
אם כן, איזה מספר נתאים לטקסט:
“המספר הטבעי הגדול ביותר שניתן לתאר באמצעות טקסט בן פחות ממאה אותיות בעברית ורווחים”?
אם קיים כזה, אז גם את המספר הגדול ממנו ב-1 ניתן לתאר באמצעות טקסט כנ”ל כי
“המספר הטבעי הגדול באחת מזה שניתן לתאר באמצעות טקסט בן פחות ממאה אותיות עבריות ורווחים” הוא טקסט בן 85 תווים על פי בדיקתי שנעשתה באמצעות האופציה “ספירת מלים” של מעבד התמלילים שלי.
ומה ההסבר? לא מוכרת דרך לכתוב את הטקסט הנ”ל בכתיב מתמטי, והוא מתייחס לעצמו. מה שדרוש כדי לתרגם טקסט עברי למספר טבעי הוא פונקציה מתחום הטקסטים המתארים מספרים טבעיים לטווח המספרים הטבעיים.
ואפשר גם להסביר את הפרדוקס באמצעים לא מתמטיים כי לא כל טקסט הוא טקסט שמתאר מספר, אבל לפעמים מוצאים מספר ומתאימים לו מילה חדשה. לדוגמה: זיליון שהוא מספר טבע…

בזבוז החשמל ההזוי ביותר

יהיה רעיון טוב להפסיק להשתמש במחשב נייח ולעבור ללפטופ או טאבלט. עם מחשבים ניידים אהיה מודע למצב הסוללה ולכמות החשמל שאני מבזבז, ולא להאמין על מה.
אני יום אחד נכנס לאתר יאהו! לראות מה יהיה מזג האוויר בעיר בימים הקרובים. אחר כך הולך לעמוד הבית שלהם, ואני רואה שם באחת הכותרות שאפשר בקלות לטעון מחדש כל סוללה גמורה. אני מקיש על הקישור ורואה מצגת עם איזה איש אחד שמספר על כך שהוא לא מבין כלום בסוללות אבל הוא יכול ללמד אותנו לטעון סוללה מכל סוג שהוא מסוללה פשוטה, דרך סוללות של טלפונים ניידים ועד מצברים של מכוניות. על כל סוגי הסוללות הנ”ל הבן אדם ימשיך לפרט שוב ושוב ושוב כשהוא מספר את סיפורו, וכמו כן יספר כמה כסף מוציא משק בית על הסוללות. אחר כך הוא מספר על כל מיני מקרים שבהם הוא מנסה את השיטה ומצליח וכמובן ששוב חוזר הפירוט של הסוללות שאפשר לטעון בשיטה הזאת ואת כמות הכסף שזה יחסוך למשק הבית. ואחר כך הוא גם פוגש חבר שעולה על השיטה והוא משכנע אותו לגלות את הטריק לטעון את הסוללות. והוא גם פתח קורס לטעינת סוללות. וכמובן שהוא לא שוכח את סוגי הסוללות ואת העלות של משק הבית על סוללות.
אני מרגיש שבס…

עניין של גישה

עובדים בחברת היי-טק גדולה. אני די מתבאס מהחברה’ שאני עובד אתם כשאני מנסה להציע להם לצאת לאכול בחוץ והם מעדיפים את חדר האוכל כי ארוחה בחדר האוכל היא הטבה שמקבלים עליה גילום מס, כך שאנחנו לא משלמים על הארוחות האלה מכיסנו. אופציה נוספת היא להזמין משלוח מאחת המסעדות. הייתה פעם סנדביצ’יה לא רעה בכלל שקראו לה “דוגי סטייל” ומאוד אהבתי להזמין ממנה. יום אחד היא נעלמה.
מאוחר יותר עברנו כל העובדים למחשבי PC שמותקן עליהם אקספלורר, וגם נבנה אתר פנימי של החברה, שרק עובדי החברה יכלו לגלוש בו. הייתה בו מערכת פורומים. באחד הפורומים, “מסעדות” הופיעה המלצה לסנדביצ’יה עם אוכל מעולה. יום אחד החלטתי להזמין משם. התקשרתי והתחלתי להזמין. ואז שאל אותי מקבל ההזמנה לאן לשלוח את ההזמנה ומה מספר הטלפון. מסרתי את מספר הטלפון, והוא אמר “מצטער, אבל המספר לא מופיע בכרטסת”.
“טוב, אז העסק נהיה מסובך מדיי ואני מבטל את ההזמנה” אמרתי לו.
ואז אותו אחד ששכח מי משרת את מי גער בי כמו מפקד בצה”ל: “אתה לא חושב שאתה מגזים עם הגישה שלך?”.
הבנתם את זה? הגישה שלי היא הבעייתית, לא השירות.
הזכרתי לאותו אחד שאני הלקוח וזו זכותי, …

מדלגים על החג

רשע מה הוא אומר?“מה העבודה הזאת לכם? …” יש גם מקרים שבהם מי ששואל את השאלה הזאת אינו רשע בעיניי, אלא דווקא אדם טוב לב. גם אני הייתי שמח לא לעשות כל מיני “עבודות” כאלה כמו נסיעה ארוכה לפיזדיולוך בשביל לחגוג ראש השנה או פסח, המהווים גם הזדמנות לחלק מהאנשים להישאל “מה עם חתונה?”. הייתי מדלג בכיף על כל הקיץ הארוך הזה עם גל החום והשיחות על מזג האוויר וקיטורי ה”מה יהיה עם החום הזה?”.
הספר “מדלגים על החג” מאת ג’ון גרישם עוסק גם הוא בבחירה לנסוע לחו”ל במקום לקיים את מנהגי החג המכבידים ברמות על. הספר מתחיל כשלות’ר ונורה קראנק נוסעים לקניות מתישות לחג ההודיה שלות’ר מתקשה לבצע אבל נורה יודעת את כל הסודות של החנות הזולה, הצפופה והלא-ידידותית בה בחרו לקנות. אחרי שהם נפרדם מבתם בלייר בנמל התעופה של מיאמי, לות’ר מחליט להפתיע את אשתו בשיט לקריביים במקום חג מולד. הרעיון נראה טוב בהרבה מהמעמסה השנתית הרגילה של קישוט עץ, הנחת בובת “פרוסטי” על הגג, קניית המתנות ועריכת סדר ערב חג המולד בביתם. זה גם יחסוך להם בהוצאות הכספיות הכבדות.
אז אפשר פשוט לדלג על החג? לא ממש. כבר בפתיחה אפשר להבין שהקראנקים יחג…

בחאים אני לא יהיה טהרן שפה

חחחחחחחח גם אף פעם לא ההיתי! ההיתי פעם בקבוצה שקוראים אותה “להעיף את הי’ מפועל בגוף ראשון בעתיד” או משו כזה. בהתחלה זה היה מאגניב. השפה העברית יכולה להיות תחום עניין שראוי לעסוק בו הן כתחום לימודים אקדמי והן כתחביב. אבל יש גם עברית מדוברת שלפעמים גם נכתבת, כמו המילה “מכנס” במקום “זוג מכנסיים”. די נוח וקליט להשתמש במילה הזאת “מכנס”.
אבל בקבוצות נתקלים באנשים שזה צורם להם. אלה מין אנשים מיוחדים כאלה שלא פוגשים כל יום, וטוב שכך. תגובות ה”צורם לי - צורם לי” משעממות אותי.
בקבוצת “להעיף” היה גם מנהג ללכת למקומות שבהם כותבים בצורה עילגת, לעשות צילומי מסך ולכתוב “כואבות לי העיניים”. תודה על האזהרה - אני לא רוצה שיכאב גם לי.אבל יש כמה דברים שהייתי רוצה שיישארו מחוץ לעברית כמו המילה “לשייר” שמצאתי פעם בספרצוף במשמעות של לשתף (share). המילה כבר קיימת בעברית, וניתן למצוא אותה במקומות כמו הספר “תמול-שלשום” של עגנון, במשמעות של להשאיר.

רשימות על הטפיל

לידיעת הקורא צ’ארלס בוקובסקי ז”ללו היית נשאר בחיים בטח הייתי מנסה ליצור אתך קשר, ולהוסיף כמה עדכונים לסיפור הקצר “רשימות על הטפיל” (באנגלית: Notes On The Pest, כש-Pest זה גם נודניק). רק סיפור קצר? אתה רציני? זה צריך להיות ספר שלם או טור שבועי ב”הארץ”.ולשאר הקוראים“רשימות על הטפיל ” הוא סיפור קצר מאת צ’ארלס בוקובסקי. ניתן למצוא אותו בספר “סיפורים על שיגעון רגיל וסיפורים נוספים”. באנגלית קוראים לסיפור הזה “Notes On The Pests” כש-“Pests” זה גם נודניק. ובסיפור כותב בוקובסקי על כל מיני טיפוסים מעצבנים שמדברים שאומרים לו דברים שלא בא לו לשמוע אותם בפעם הגזיליון ואחת, על כאלה שמדברים לא ודבריהם עוברים דרך האוזניים שלו וגם על איזה אחד שמתקשר אליו בשעה קבועה.
גם לי יש כמה שהייתי מוסיף לרשימות. ושיחת טלפון כמו שקיבלתי היום הזכירה לי את הסיפור הקצר ששמו רשימות על הטפיל. זה היה מין טלפון כזה שמזכיר לי את הטלפונים שהייתי מקבל פעם בצבא כשהייתי פקיד באיזה משרד וחלק מהחובות שלי היו לענות לטלפונים מעצבנים.
אז היום התקשרו אליי מאחת החברות שאני מבוטח בהן. אני כבר יודע שאין טעם לבקש שלא ייתקשרו אליי כי…

זרקו עליי אבן. היה סבבה.

בדרך אל האושר אספתי מעטפה מתיבת הדואר שלי. זאת הייתה אחת המעטפות החדשות של הצבא. זימנו אותי לתעסוקה מבצעית. ביום הגיוס התייצבתי כמו גדול. עשינו אימונים וגם עברנו תדרוך עם הוראות פתיחה באש, שהיו די סבבה עבורי, אבל חיילים אחרים התחילו להפגיז בשאלות ולחפש עוד ועוד סיבות לירות עם הרובים.
המטלה שלנו הייתה ללוות רכבים ישראליים ולהגן עליהם, ועל כן כינינו את עצמנו “נערי ליווי”. בכל ליווי קיוויתי שנעצור ביישובים ה”שווים”: יישוב שבו מפנקים אותנו עם סנדביצ’ים וקפה במכולת, יישוב אחר שבו יש פלאפל טוב, ויישוב אחר שבו יש בנק עם כספוחור.
יום אחד נשלחתי יחד עם נהג לקחת את אחד מרכבי הליווי ליום טיפול. אני לא זוכר איך זה קרה שפתאום הנהג שם לב שקרה משהו. שאל “מה זה היה?”, ואני הסתכלתי על השמשה הקדמית וראיתי עליה משהו שנראה כמו קורי עכביש. הבנתי שזרקו עלינו אבן.
על פי התדרוך שקיבלנו באירועים כאלה מטפל הזגג. נראה לי מאגניב שאני לא צריך לעשות שום דבר מיוחד. אבל הנהגוס התעקש שצריכה לבוא תגובה והוא מסע לסדנה, ופנה לכל קצין שנקרה על דרכו וביקש תגובה לזריקת האבן, אבל הקצינים השיבו את פניו ריקם. בסדנה כבר …

לא אנחנו, כמובן

בטח שמתם לב לכתבת “הישראלי המכוער” המדוברת ביותר שהופיעה במהלך חול המועד פסח: בא צלם טלוויזיה לחוף בכינרת למטרת ראיון עם ראש צוות הסברה של רשות הכנרת. כמה נערים החליטו שגם להם מגיע להופיע בטלוויזיה, והם באו לעשות פרצופים למצלמה, לצעוק דברים כמו “אימא, אני אוהב אותך!”, לשיר “עם ישראלי חי” ועוד.
זה כמובן גורר תגובות כמו להציע לנער קונדומים שלא יתרבה, ולכנות את הנערים האלה “ערסים”.
כי הם, כמובן, לא אנחנו וגם לא מי שהיינו כשהיינו בגילם.
אז הם הופיעו בטלוויזיה, באתרי החדשות וברשתות החברתיות בעוד שכשמטיילים אחרים השאירו ערמות אשפה באתרים השונים רק האשפה שהשאירו אחריהם צולמה והופצה ברשתות.
הכתבה על הנערים האלה החזירה אותי לימים שבהם הייתי סטודנט וישבתי בתרגול באינפי’ כשישבו שם כמה לא פושטקים בכלל, אלא חבורה של עתודאים שישבה והרעישה וחיקתה בלי בושה את קולו של המתרגל. אני זוכר אחד לא עתודאי שהיה חלק מאותה חבורה ואמר פעם “זה לא שאנחנו רעים, זו פשוט המנטליות שלנו”.
אני מקווה לשכוח מהר את הכתבה, ושהיא בכלל תישכח עם הזמן ושבכלל ייקחו את הדברים בפרופורציה. יש כאלה שההתנהגות שלהם יותר גרועה, אב…

מה אהבתי בספרים של איין ראנד?

תתארו לכם את עצמכם יושבים בבית קפה, ומזמינים כוס קפה. במטבח, ה”בריסטה” שם כפית קפה שחור בספל, ומוסיף מים קרים מהברז. וזה הקפה שמוגש לכם. בטח שבלשון המעטה לא הייתם מרוצים מבית קפה כזה. מבקרי המסעדות בוודאי יכתבו על המקום הזה “זה לא בית קפה - זה בית כיסא” אולי יש מעטים שדווקא היו אוהבים את הקפה והיו עצובים אם בית הקפה הזה היה נסגר.
ועכשיו, נניח שבמרחק לא גדול משם נפתח בית קפה , שמגישים שם קפה טעים ביותר וחדשני, והוא גם רווחי ביותר לבעליו. שנגביל את כמות כוסות הקפה שיוגשו בבית קפה זה כדי שבתי קפה שבהם מגישים קפה, שאינו שווה אגורה, ייהנו משוויון הזדמנויות?
בספרים של איין ראנד מסופר על עסקים הרבה יותר רציניים מבתי קפה לשרוץ בהם: בניינים בסגנון חדשני או פסי רכבת, למשל, דברים כאלה שמשרתים את הציבור. מי בכלל מתעניין בחומר שממנו עשויים פסי הרכבת, מי היצרן שלהם ובאיזו איכות הפסים האלה? אני חושב על 2 הספרים שלה שכבר קראתי כמעט בכל פעולה שאני מבצע. כמו רכישת סכיני גילוח, למשל. האם ראוי שהחברה שאת הסכינים מתוצרתה קניתי תהיה מונופול, או שהפעם תור חברה אחרת ליהנות ממעמד זה?אחד הדברים האהובים עליי …

איך הפכתי לבריון

רק להתעצבן על דברים מקוממים זה לא מספיק. בן אדם צריך גם תרבות.
קראתי פעם ב”גלובס” על רוכבי אופניים חשמליים שמסכנים את העוברים והשבים על המדרכות, ויחד עם הכתבה גם טוקבקים. כל אחד כותב מה לדעתו צריך לעשות עם הרוכבים האלה, שמסכנים את העוברים ושבים ואף פוצעים אותם, וכל המרבה בזעמו עליהם הרי זה משובח.
לא רציתי לכתוב עוד תגובה בסגנון הזה.
נזכרתי איך יום אחד כשהלכתי על המדרכה בא מולי רוכב דו גלגלי. תוך זמן קצר ראיתי שזאת תופעה. ומה שהציעו לי לעשות בנדון זה פשוט לזוז הצידה ולפנות להם את הדרך.
כתבתי משהו דומה בטוקבק, אבל בשינוי “קל”: “אם בא מולכם איזה אופנוע או קטנוע או אופניים חשמליים או קרנף, פשוט זוזו הצידה”.
בעיני זו הייתה תגובה מוצלחת. קיוויתי שגם הקוראים יבינו, לפחות מהתוספת שהוספתי מה דעתי על ההמלצות האלה כשלא נוסף לזה קרנף. אבל קיבלתי דירוגים שליליים לרוב, והתגובה הראשונה שקיבלתי הייתה “תגיד את זה גם לאישה שהולכת עם תינוק בעגלה?”.
אז, באמת לא. אני לא חושב שזה פתרון אמיתי. ואני מצטער אם פגעתי בה.
קיבלתי עוד כמה תגובות עוינות ואיומים לפגוע בי פיזית ששמחתי שאת תגובתי כתבתי בשמי ה…

הפיג'מה

מי, בעצם, קובע מהו לבוש הולם שראוי ללבוש אם יוצאים מהבית ומהי פיג’מה?
זהו רודן האופנה שכתב על הטרנד האופנתי הזה ללבוש פיג’מות גם מחוץ לבית. מבחינתי, טרנד הפיג’מות הוא בשורה טובה.כשהייתי בכיתה ט’ ואחר כך בתיכון הייתה לי חולצה ישנה שהתאימה לי. היא הייתה לבנה עם משבצות חומות ומיוחדת מאוד בעיניי. אהבתי ללבוש את החולצה הזאת והתבאסתי בימים הקרים כשאימא הייתה מכריחה אותי להרוס חולצה כל כך יפה עם סוודר מעליה.
אבל בימי התיכון, כשלבשתי את החולצה ביום לימודים רגיל מעל חולצת התלבושת האחידה או במסיבות כיתה, כמה החליטו שהחולצה הזאת - שנראתה לי משהו מיוחד - היא פיג’מה!
באסה אתם ! פיג’מה? לפחות תסתכלו על הצווארון ותבינו שזה צווארון של חולצה אלגנטית!
ואז, יום אחד קרה הנס ונהייה טרנדי ללבוש “פיג’מות” גם מחוץ לבית. הבעיה היא שאני כבר לא אמצא את החולצה הזאת אפילו בבוידעם של ההורים שלי, וגם אם כן, אני לא בטוח שהיא תעלה עליי.
רציתי לכתוב על זה בתגובה לבלוג, אבל כבר פעמיים קיבלתי הודעה שאירעה תקלה בעת הניסיון לשלוח את התגובה, וכל העבודה על כתיבת התגובה ירדה לטמיון.
אז אני מפרסם את זה פה, שתדעו.