פוסטים

מציג פוסטים מתאריך מאי, 2016

רשימות על הטפיל

לידיעת הקורא צ’ארלס בוקובסקי ז”ללו היית נשאר בחיים בטח הייתי מנסה ליצור אתך קשר, ולהוסיף כמה עדכונים לסיפור הקצר “רשימות על הטפיל” (באנגלית: Notes On The Pest, כש-Pest זה גם נודניק). רק סיפור קצר? אתה רציני? זה צריך להיות ספר שלם או טור שבועי ב”הארץ”.ולשאר הקוראים“רשימות על הטפיל ” הוא סיפור קצר מאת צ’ארלס בוקובסקי. ניתן למצוא אותו בספר “סיפורים על שיגעון רגיל וסיפורים נוספים”. באנגלית קוראים לסיפור הזה “Notes On The Pests” כש-“Pests” זה גם נודניק. ובסיפור כותב בוקובסקי על כל מיני טיפוסים מעצבנים שמדברים שאומרים לו דברים שלא בא לו לשמוע אותם בפעם הגזיליון ואחת, על כאלה שמדברים לא ודבריהם עוברים דרך האוזניים שלו וגם על איזה אחד שמתקשר אליו בשעה קבועה.
גם לי יש כמה שהייתי מוסיף לרשימות. ושיחת טלפון כמו שקיבלתי היום הזכירה לי את הסיפור הקצר ששמו רשימות על הטפיל. זה היה מין טלפון כזה שמזכיר לי את הטלפונים שהייתי מקבל פעם בצבא כשהייתי פקיד באיזה משרד וחלק מהחובות שלי היו לענות לטלפונים מעצבנים.
אז היום התקשרו אליי מאחת החברות שאני מבוטח בהן. אני כבר יודע שאין טעם לבקש שלא ייתקשרו אליי כי…

זרקו עליי אבן. היה סבבה.

בדרך אל האושר אספתי מעטפה מתיבת הדואר שלי. זאת הייתה אחת המעטפות החדשות של הצבא. זימנו אותי לתעסוקה מבצעית. ביום הגיוס התייצבתי כמו גדול. עשינו אימונים וגם עברנו תדרוך עם הוראות פתיחה באש, שהיו די סבבה עבורי, אבל חיילים אחרים התחילו להפגיז בשאלות ולחפש עוד ועוד סיבות לירות עם הרובים.
המטלה שלנו הייתה ללוות רכבים ישראליים ולהגן עליהם, ועל כן כינינו את עצמנו “נערי ליווי”. בכל ליווי קיוויתי שנעצור ביישובים ה”שווים”: יישוב שבו מפנקים אותנו עם סנדביצ’ים וקפה במכולת, יישוב אחר שבו יש פלאפל טוב, ויישוב אחר שבו יש בנק עם כספוחור.
יום אחד נשלחתי יחד עם נהג לקחת את אחד מרכבי הליווי ליום טיפול. אני לא זוכר איך זה קרה שפתאום הנהג שם לב שקרה משהו. שאל “מה זה היה?”, ואני הסתכלתי על השמשה הקדמית וראיתי עליה משהו שנראה כמו קורי עכביש. הבנתי שזרקו עלינו אבן.
על פי התדרוך שקיבלנו באירועים כאלה מטפל הזגג. נראה לי מאגניב שאני לא צריך לעשות שום דבר מיוחד. אבל הנהגוס התעקש שצריכה לבוא תגובה והוא מסע לסדנה, ופנה לכל קצין שנקרה על דרכו וביקש תגובה לזריקת האבן, אבל הקצינים השיבו את פניו ריקם. בסדנה כבר …

לא אנחנו, כמובן

בטח שמתם לב לכתבת “הישראלי המכוער” המדוברת ביותר שהופיעה במהלך חול המועד פסח: בא צלם טלוויזיה לחוף בכינרת למטרת ראיון עם ראש צוות הסברה של רשות הכנרת. כמה נערים החליטו שגם להם מגיע להופיע בטלוויזיה, והם באו לעשות פרצופים למצלמה, לצעוק דברים כמו “אימא, אני אוהב אותך!”, לשיר “עם ישראלי חי” ועוד.
זה כמובן גורר תגובות כמו להציע לנער קונדומים שלא יתרבה, ולכנות את הנערים האלה “ערסים”.
כי הם, כמובן, לא אנחנו וגם לא מי שהיינו כשהיינו בגילם.
אז הם הופיעו בטלוויזיה, באתרי החדשות וברשתות החברתיות בעוד שכשמטיילים אחרים השאירו ערמות אשפה באתרים השונים רק האשפה שהשאירו אחריהם צולמה והופצה ברשתות.
הכתבה על הנערים האלה החזירה אותי לימים שבהם הייתי סטודנט וישבתי בתרגול באינפי’ כשישבו שם כמה לא פושטקים בכלל, אלא חבורה של עתודאים שישבה והרעישה וחיקתה בלי בושה את קולו של המתרגל. אני זוכר אחד לא עתודאי שהיה חלק מאותה חבורה ואמר פעם “זה לא שאנחנו רעים, זו פשוט המנטליות שלנו”.
אני מקווה לשכוח מהר את הכתבה, ושהיא בכלל תישכח עם הזמן ושבכלל ייקחו את הדברים בפרופורציה. יש כאלה שההתנהגות שלהם יותר גרועה, אב…