צבע אדום במקום

שוב מגיע חג החנוכה.
עבור מי שכבר סיים י"ב החג הוא כבר לא חופש מהלימודים. אני מבין לקראת החג הזה ממה שווה להיות מנותק כשאני שוב קורא טור של אימא שלוקחת את הילדים שלה לפסטיגל, ולא נהנית ממנו כי בסה"כ לקחת ילדים לפסטיגל זו הקרבה. ואני לא אספר מי זאת1 רק אגיד שתענוג גדול לראות שהטוקבקים לכתבה - וגם לגופה של הכותבת - עוד לא התפרסמו.
חגיגה של הוצאות על כרטיסים ועוד כל מיני חרטבונות שמציעים לילדים בשביל שינג’סו להורים שיקנו להם. וזה עוד אחרי שמצאו סוף סוף חניה.
אולי בעצם עדיף להתגורר בעוטף עזה?
כי לצד הטור על התענוג המפוקפק שקוראים לו פסטיגל אני קורא גם על שיגור של רקטה מעזה. וגם את הספר “שבט”(Tribe) של סבסטיאן יונגר קראתי פעם. בספר, המחבר מתאר את זוועות המלחמה, אך הספר אינו אנטי מלחמתי. הוא מספר שם על הדברים הנוראיים המתרחשים דווקא בעתות רגיעה. כמו החרדה שמתפרצת פתאום כשהכל נראה רגוע.
נרה שזורמים יותר טוב כשרצים לממ"ד או למקלט או לתפוס מחסה מאשר כשנוסעים למופע של חג החנוכה עם הילדים. עוד לא שמעתי שמחפשים חניה בדרך למקלט או שמישהו עומד ומוכר צעצועים וממתקים “שווים” בכניסה לשם.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

משפחה בוואטסאפ