מגדיר מחדש צדק חברתי

למרות שההגבלה לרדיוס של 100מ' מהבית בתקופת הסגר הייתה דרקונית, די נהניתי מהתקופה הזאת. בתוכה היה גם חג הפסח שבו נאסר עלינו לצאת ולחגוג עם המשפחה. די נהניתי לא להיטלטל לבית ההורים באוטובוס, ואחר כך שלא פשוט יניחו לי לדאוג לעצמי לחזרה הביתה. היו גם כאלה שלקחו לעצמם את הפריבילגיה כן לחגוג עם המשפחה: נשיא המדינה, רה"מ, ליברמן וגלנט, ועוד. אז היו כאלה שנפגעו מכך שהבכירים חגגו עם המשפחה בעוד הם אינם יכולים. אבל לי לא הפריע שאני לא חוגג עם המשפחה.
גלשתי גם בטוויטר, ונושא האכיפה הסלקטיבית וחוסר השוויון בפני החוק היה פופולרי מאוד. ובאותם ימים עורך הדין ברק כהן הציע למקבלי דו"חות קורונה להגיש בקשה להישפט. אני חשבתי על כך קודם: גם משום שאין לי כוונה למדוד את המרחק שלי מהבית, וגם משום שחשתי עצמי מקופח כשבכספומט היחיד המשויך לבנק והנמצא במרחק כזה לא היו מזומנים. לא רציתי בגלל זה לשלם עמלת משיכה גבוהה יותר וגם לא להוציא את העמלה שחסכתי על נסיעה לשם.
ובנוסף, קראתי ספר בשם The Cactus Eater מאת דן ווייט (Dan White) על מסע רגלי לאורך ה-PCT. וגם לי בא לצאת לאיזה מסע.
וכמובן שבתקופה הזאת גם קיבלתי טלפונים מאימא שמתגעגעת לבלות עם המשפחה ומקווה שניפגש סוף סוף. וקראתי גם את "נשים" של בוקובסקי, שבו מצאתי משפט אחד על איך זרק מכתב של מעריץ לסל הניירות כי לא היו לו האיברים המתאימים.
תהרגו אותי, אבל אותי משעמם הקטע הזה שסיום הסגר נתפס כהזדמנות להיפגש עם המשפחה.
לכן הגדרתי מסע רגלי שאעשה לאורך שביל ישראל כצדק חברתי. אני רוצה להיות שווה לאחרים בכך שאבצע דברים שאני רואה בהם הגשמה עצמית.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

משפחה בוואטסאפ

הרסו לי את כל הכיף שבשמירה