מכונת כביסה

אז בין סגר אחד לבין זה שאחריו נוצרה הזדמנות לבילוי שישי-שבת עם המשפחה המורחבת. כולל אחותי וביות ובני ביתה המתגוררים רחוק. שמחתי, ואפילו חשבתי בצורה חיובית על האפשרות שאשאר ללון אצל ההורים שלי. בסוף לא היה נוח להם והם ביטלו.  אחר כך היו גם תוכניות להיפגש להדלקת נרות חנוכה, אבל אז האחיינית נכנסה לבידוד כי נסעה עם ילדה חולת קורונה בהסעה חזרה מבית הספר. היה לי גם יום רביעי פנוי בחג, שבו התוכניות שלי היו להשתתף באירוע של קבוצת Meetup שאני חבר בה. שמחתי להשתתף באירוע כזה שהיה בוובינר ולא באיכות זום. הוובינר היה סרטון ביוטיוב, אז קיוויתי שלא תהיה שוב תקלה נרחבת בגוגל כמו זאת שהייתה ביום שני.  הייתי חייב להכניס גם את הקטע על הוובינר הזה כדי שלא יצא לי עוד סיפור על נס חנוכה. אז, כעת ניתן להבין כי גם תוכנית זו שלי בוטלה. כי בבוקר של אותו יום רביעי קיבלתי טלפון מאימא, שממנו נודע לי כי האחיינית שוחררה מהבידוד ובערב נפגשים להדלקת נרות.

 הספר אינו משתייך לז'אנר האימה, הוא עוסק דווקא בהישגים הגדולים של האנושות ממנעולים טובים לדלתות ועד טלפונים חכמים ו-GPS. ולספר הזה קוראים " The Perfectionists: How Precision Engineers Created the Modern "World מאת סיימון ווינצ'סטר. שמתם לב לשם הספר? הפרפקציוניסטים. תשובה מתחכמת וידועה לשאלת החכונה השלילית בראיונות העבודה היא "אני פרפקציוניסט/ית".אגן, תכונה שלילית שהעונה אותה רוצה להגיד "אני עושה עבודה טובה ויסודית". בזכות הדיוק קיבלנו מנעולים לדלתות, נשק אמין למלחמה, מכוניות, מטוסים וסמארטפונים. אז מה רע? דוגמה בולטת להתנגדות לקדמה הייתה תנועת הלודיטים מתחילת המאה ה-19, הקרויה על שם פועל טקסטיל בשם נד לוד שחשש לפרנסתו בעקבות המעבר למכונות אריגה אוטומטיות, ולכן שבר מכונה. וכמובן, שמכוניות עלולות להיות מעורבות בתאונות דרכים, ומטוסים בתאונות מטוס. הבעיה היא גם בתהליך הייצור. היא נוצרת כנעשות טעויות אנוש ויש צורך לתקן, או שסתם מחפים על הטעות, ומוסרים מוצר גרוע כמו במקרה המראה הפגומה של טלסקופ החלל האבל. וגם טכנולוגיית ה-GPS מבוססת על תגלית משנת 1957, כ

 שמחתי לקבל זימון למילואים לצורך קורס. בסה"כ, אני די נהנה עם הגדוד והחברה' ברמה. אבל, הפעם זה לא היה עם הגדוד. ולשמחתי, לא חשתי כל צורך לקחת משקפי שמש לשירות רק בשביל לדפוק הופעה לפני מילואימניקים ועוד כאלה שיראו אותי עם משקפי שמש מיוחדים וישאלו אותי אם אני מוכר אותם.  אלה היו משקפיים שקניתי בתלושי השי לחג שקיבלתי ממקום העבודה, חברת הייטק ברמת גן. ועל זה שאני עובד שם כן דיברתי עם החברה'. מה לעשות? מקובל מאוד לשאול בן אדם "במה אתה עובד?". ואם העבודה היא בהייטק, יש תמיד את אלה שמנג'סים עם שאלות כמו "אז אתה מסדר לי את היתרה בבנק?". לעזאזל, תחליפו "בדיחה". אבל אתה מסדר לי את היתרה בבנק? ויום אחד קיבלתי תורנות שמירה. הגעתי למילואים האלה עם יותר ידע מזה שהגעתי אתו לטירונות. למשל, למדתי טאי צ'י, אבל על זה לא סיפרתי כי מי מדבר על טאי צ'י במילואים? לשמחתי, קיבלתי תורנות של פטרול, שבה הייתי יכול ליישם את מה שלמדתי בטאי צ'י תוך כדי הליכה, והזמן עבר בכיף עד חצי שעה לפני סוף המשמרת, כשפגשתי את שומר הפטרול השני. לא התפתחה בינינו שיחה מעניינת

למרות שההגבלה לרדיוס של 100מ' מהבית בתקופת הסגר הייתה דרקונית, די נהניתי מהתקופה הזאת. בתוכה היה גם חג הפסח שבו נאסר עלינו לצאת ולחגוג עם המשפחה. די נהניתי לא להיטלטל לבית ההורים באוטובוס, ואחר כך שלא פשוט יניחו לי לדאוג לעצמי לחזרה הביתה. היו גם כאלה שלקחו לעצמם את הפריבילגיה כן לחגוג עם המשפחה: נשיא המדינה, רה"מ, ליברמן וגלנט, ועוד. אז היו כאלה שנפגעו מכך שהבכירים חגגו עם המשפחה בעוד הם אינם יכולים. אבל לי לא הפריע שאני לא חוגג עם המשפחה. גלשתי גם בטוויטר, ונושא האכיפה הסלקטיבית וחוסר השוויון בפני החוק היה פופולרי מאוד. ובאותם ימים עורך הדין ברק כהן הציע למקבלי דו"חות קורונה להגיש בקשה להישפט. אני חשבתי על כך קודם: גם משום שאין לי כוונה למדוד את המרחק שלי מהבית, וגם משום שחשתי עצמי מקופח כשבכספומט היחיד המשויך לבנק והנמצא במרחק כזה לא היו מזומנים. לא רציתי בגלל זה לשלם עמלת משיכה גבוהה יותר וגם לא להוציא את העמלה שחסכתי על נסיעה לשם. ובנוסף, קראתי ספר בשם The Cactus Eater מאת דן ווייט (Dan White) על מסע רגלי לאורך ה-PCT. וגם לי בא לצאת לאיזה מסע. וכמובן שבתקופה הזאת גם

משהו שאני מעביר מקהילת "אנשים מחוץ לקופסא", שהייתי חבר בה ב"קפה דה מרקר" שעומד להיסגר. הדרך שבה פעל אותו עובד, שפוטר שנה קודם, אינה זו המומלצת על ידי היועצים והיועצות למיניהם. אין יעוץ כזה להתבצר במקום העבודה ולאיים להתאבד. להפך, צריך לדעת להסתגל לשוק העבודה המשתנה, ללמוד איך לענות על שאלות בראיונות עבודה ואיך להתכונן לראיונות האלה מבחינת טון הדיבור ושפת הגוף. ללא ספק זוהי עבודה, אבל עד שמתקבלים אין שכר. ומה חוץ מזה? מה אחרי ראיונות או ביניהם? משהו שאני לא קורא לו בילוי על רמה. סתם לפגוש אנשים ששואלים שאלות, שאלות ועוד שאלות שמתחילות ב"במה את/ה עובד/ת?". וגם צריך לעבור תחקירים על כך שעוד לא מצאת עבודה, עם אנשים שלא מחמיצים הזדמנות לשאול שאלות מנובזות כמו "את/ה לא רוצה לעבוד?". וזה אחרי הטלפונים והראיונות. ואם מתלוננים על התהליך, מה שמקבלים זו תגובה סטייל "אך אחד לא חייב לך כלום". שדי אהבתי את זה שהבחור לא פשוט קיבל את התגובה הזאת, אלא הלך ועשה מעשה. הוא התבצר, והביאו כוחות משטרה ופסיכולוגים למקום לנהל משא ומתן עם המתבצר, עד שיצא מהחדר ו

מה שגורם לי לרצות לחתוך את הוורידים זו לא ההמתנה הממושכת לאוטובוס שיגיע כבר, אלא שהתחנה נמצאת מול הבית של ההורים שלי והם שמים לב שאני מחכה שם הרבה זמן. אז הם באים שניהם לתחנת האוטובוס כמו קצין שבא לעמדת השמירה. נכון, תורנות שמירה היא דבר משעמם, אבל היא יותר נעימה בלי הקצין. כך גם ההמתנה לאוטובוס תהיה יותר נעימה בלי שיבואו ההורים שהבחינו בכך שאני מחכה שם יותר מדי זמן, ויציע שיקפיצו אותי או אפילו להישאר לישון אצלם (גם מזה נמאסססססססססססס). אחר כך באה ההערה הזאת מאימא על זה שזה כבר המון זמן. מי צריך את ההערות האלה? מי? מי? מי??? אילו הייתי הולך לתחנה אחרת זה לא היה קורה. באותו יום עקב מגפת הקורונה התפוסה באוטובוסים הוגבלה ל-30 נוסעים והתחבורה הציבורית נעצרת בשעה 22:00. והשעה 21:00 מתקרבת. בסוף מגיע האוטובוס, אבל כשאני נוסע בו הוא פונה שמאלה לפני הפנייה לתחנה המרכזית בנתניה. אז מה? ירדתי איך שגיליתי שהדרך לתחנה המרכזית תהיה ארוכה אם בכלל האוטובוס מגיע לשם. הלכתי משם לכביש הראשי, ומדי פעם רצתי כשהמסכה על פניי, ובסוף הגעתי לתחנת האוטובוס, וגם עליתי על אוטובוס ונסעתי. אבל מה היה קורה אילו לא